לחשוב מחוץ לקופסא, או- מי אמר שלא נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים?

אני פוגש חבר שלי על שפת הים. אנחנו יושבים ביחד בשקט, מסתכלים על השקיעה המהממת. אני מוציא שקית עם אגוזים. אני מציע גם לו.
הוא אומר לי: "מה השתגעת?". הוא אומר: "אני פוחד שאם אני מנסה לנגוס בזה, נופלות לי כל השיניים".
אנחנו ממשיכים לשתוק, מסתכלים על השקיעה. יכול להיות שהיא עוד יותר מהממת ככה, בלי מילים.
אחר-כך הוא אומר: "אני חושב הרבה על הסיפור הזה שסיפרת לי פעם". הוא גם אומר: "גם על התיאוריה שלך לגבי רופאי שיניים אני חושב הרבה, אבל אני לא באמת מאמין לזה…".

בסיפור הזה אני חושב שהוא מתכוון לסיפור, שסיפרתי לו פעם, על האיש שפגשתי והפגיש אותי עם חשיבה אחרת, חשיבה מחוץ לקופסא. קראו לו אורי לאיש הזה. אורי היה איש קטן, פשוט, עם המון אהבה בלב וחכמה גדולה בהוויה שלו. הוא היה האבא של חברה שלי. היינו אז בני 17. זאת אומרת, אני והחברה שלי היינו בני 17, אורי היה יותר גדול. מטבע הקשר שלי עם הבת שלו, ישנתי אצלהם לפעמים. בדרך כלל, לא הייתי רואה אותו בבקרים – הוא היה מושבניק מקדים קום, ואני… נו, בן 17… אבל לפעמים, כן היה הייתי רואה אותו. עם הזמן, שמתי לב שהאיש אף פעם לא מצחצח שיניים. כנראה שזה קצת הטריד אותי, כי בסוף אמרתי לו את זה. אמרתי לו שאני אף-פעם לא ראיתי אותו מצחצח שיניים.
"אתה אף-פעם לא ראית אותי מצחצח שיניים" הוא אמר לי, "כי אני אף-פעם לא מצחצח שיניים. פשוט".
"מה??", אמרתי נדהם, "אתה לא מצחצח שיניים?"
"לא", הוא אמר.
"ואין לך חורים בשיניים?" המשכתי להשתהות.
"לא".
"ואתה לא מפחד שיהיו לך חורים? שכל השיניים שלך יפלו…?".
אורי חייך. "תגיד" הוא אמר, "מי אמר לך שצריך לצחצח שיניים?".
"מה זאת אומרת" אמרתי, "כולם יודעים את זה".
"כן" הוא אמר, "אני יודע שכולם יודעים את זה, אבל תנסה לחשוב רגע מאיפה אתה יודע את זה?"
ניסיתי לחשוב. לא מצאתי תשובה ממש טובה, אז אמרתי: "אמא שלי אמרה לי".
"ואמא שלך" הוא אמר, "מאיפה היא יודעת שצריך לצחצח שיניים כל יום?".
"רופא השיניים שלה אמר לה את זה", אמרתי בחגיגיות.
על הפנים של אורי היה מבט שאולי הייתה בו גם שמחת ניצחון, אבל היו בו גם יאוש וגם חמלה אדירה, מעורבבים. הוא אמר: "ותגיד ערן, ממה מתפרנס רופא השיניים? מאנשים עם שיניים בריאות או עם אנשים עם שיניים חולות…?".

אני ממש זוכר את ההלם שלי, את ההבנה המרעישה שאפשר לחשוב ולהסתכל על הדברים אחרת. אפשר להעמיק בחקר האמת, מכיוונים אחרים לגמרי. ואורי, הוא לא הרפה:
"תעשייה שלימה, מיליארדים של דולרים שמתגלגלים, מבוססת על החורים של אנשים בשיניים; כיסאות של רופאי שיניים, חומרי הרדמה, תרופות, משחות שיניים, מברשות שיניים, משרדים, רופאים, שינניות. ואל תבין אותי לא נכון" הוא המשיך, "אף-אחד כאן הוא לא בבחינת הרע, לאף-אחד אין כוונת זדון, כולם מחזיקים באמונות הכל-כך רווחות, שלפעמים נראה שלא ייתכן שאפשר אחרת, ויש כאן גלגלים ענקיים שמזינים את האמונות האלה, ומה לעשות, צריך להודות, הדלק והשמן של הגלגלים האלה הן השיניים החולות שלך ושלי…"

ואם אני כבר מזכיר את השיננית, אז החבר שלי, שיושב עכשיו לידי, על שפת הים, מול השקיעה, ומפחד לאכול אגוזים, היה לפני יומיים אצל השיננית, ניקוי חניכיים.
"אני מרגיש שכל השיניים מתנדנדות לי" הוא אומר, "כנראה, ממש אותה ההרגשה שתיארת לי אז, אחרי שהחלטת שאתה לא עושה את זה יותר לעצמך, לא הולך לשינניות יותר". הוא שותק רגע, ואז ממשיך: "אתה באמת חושב שאבנית טובה לשיניים?".
"אין לי מושג" אני אומר. "אני רק יודע שכל פעם שהלכתי לניקוי הזה, הרגשתי שהפה שלי נעלב".
"וזהו…?" הוא שואל.
"אני גם יודע" אני אומר, "אני גם יודע שלא נתקלתי  מעולם בהסבר משכנע לעובדה שהגוף מייצר באופן טבעי אבנית, מין תהליך כזה שמרגיש כמו יציקת "בטון" שבא לתרום ליציבות השיניים והחניכיים המתבגרות, שכבר איבדו מיציבותן הטבעית. ואני גם יודע ששאף-אחד לא ב א מ ת  יודע . נכון, יש השקפות, מערך שלם של השקפות מקובלות על בריאות השיניים, אבל זהו, זה כל מה שזה, מערך של השקפות, דעות. למרות שזה מאד לא מקובל לחשוב כך, בטח לא בקרב מומחי רפואת השיניים, לי נראה שאם הגוף מייצר אבנית ויוצק אותה בשיניים המתבגרות, אולי יש כאן משהו מחכמת הגוף. אולי זה טבעה של ההזדקנות שהחניכיים, כמו רקמות ושרירים אחרים, נחלשות, והגוף מייצר אבנית, סוג של בטון, כדי לחזק אותן, לתת להן לסחוב עוד קצת…

אני עוצר רגע, ואז ממשיך: "שתבין, אין לי מושג ברפואת שיניים… יכול להיות, שזה כמו שאורי נהג לומר, וזה 95 אחוז עניין של גנים ותורשה. יכול להיות שיש משהו במה שאומרים הרופאים שה-5 אחוזים שאפשר להשפיע עליהם, הם משמעותיים, ושהיגיינת הפה (כמובן, היגיינת הפה בצורה שהרופאים ממצליצים, עם המברשות והמשחות המומלצות, שהחברות שמייצרות אותן מממנות כל-כך הרבה מחקרים בתחום רפואת השינים…. 😛 ) קריטית. אני פשוט, מעבר למה שנראה לי הגיוני וסביר, מעבר לאמון שיש לי ברפואה המקובלת, משתדל לזכור שלא מה שכולם אומרים הוא נכון, משתדל להיות קשוב לאינטאוציה שלי, וכן – אני גם לוקח בחשבון שבהחלט ייתכן שמצפה לי גם תקופת חיים של לאכול רק מרקים ושייקים של פירות…"

אני ממשיך לבהות אל האופק שקודם נראתה בו שקיעה. עכשיו יש בו רק שמיים עם צבעים עזים, כהים. אני מסתכל על החבר שלי. הוא אוכל אגוזים.
"השיניים לא נופלות לי" הוא אומר, "בינתיים…"