מכתב על הזדקנות \ מאת טוני פקר (מאנגלית: ערן הרפז)
(מכתבה של טוני פקר לסטודנטית וותיקה שלה, לנור פרידמן, שביקשה ממנה כמה מילים נבונות בנושא הזדקנות.)
לנור היקרה,
זו אני טוני, יושת ליד שולחן העבודה שלי, מכתיבה לסאלי שיושבת ליד המחשב. אני כותבת את המכתב שביקשת עבור כתב העת Inquiring Mind. אנא קבלי את התנצלותי על העיכוב הארוך. הייתה הצטברות בלתי נגמרת של דברים (שקשורים לחולי, לריטריטים, לחברים, לקרובי משפחה, לביקורים למכתבים, ולהתאמת תנוחות חדשות במיטה, בשירותים, בכיסא גלגלים וכו').
אני שומעת אותך אומרת, "זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שתכתבי עליו!" אז אני אמשיך.
לאורך שנים רבות של מפגש עם א.נשים – הקשבה, הוראה, וייעוץ – הועלו שוב ושוב חששות, במיוחד על ידי נשים, לגבי השאלה מעוררת המורא של הזדקנות. איני מתכוונת רק לדאגות אלא לפחדים וביעותים; "האם אשאר חזקה ובריאה באופן סביר?", " איך ארַאה?", "האם אוכל להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו?", "ומה יקרה אם לא?", "הכוח שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם.", ישנן בעיות קשות של ניידות, וישנם כאבים במפרקים ובגפיים, וכדומה. יש אנשים שמתלוננים על מספר גדל והולך של כאבי ראש, ויש את הפחד האורב מתמיד "לאבד לחלוטין את הדעת." לבטח תכירי את עצמך בכמה מהשאלות הללו (אולי בכולן?).
על מה פחדינו? מה קורה ברגע הזה – קורה באמת, באופן ממשי – ומה הינו בסך-הכול מחשבה המוקרנת בתיאטרון התודעה, ללא מציאות ממשית כלשהי?
תהיתי פעם האם איזשהו חשש מהחששות בנוגע לעתיד – חששות שמלווים אותי עוד מהילדות וההתבגרות; מבית הספר, מהנישואין ומחיי משפחה; מגרמניה ומארץ זו – האם לאיזשהו חשש מכל אלה היה אי פעם בסיס אמיתי במציאות. האם אני יכולה להיזכר ולנקוב בשמו של ולו דבר אחד ויחיד שהתגשם כפי שחששתי ודמיינתי, במשך שנים? הבנתי שיש תהום עמוקה בין מה שאנחנו חושבים שיקרה לבין מה שמתרחש בפועל. ליצירי הדמיון אין קשר ממשי לחיים בפועל – הממשות שחיה עכשיו. . . ועכשיו . . . ועכשיו.
האם יש קשר בין חיים עֵרים כאן ועכשיו לבין התעתוע דמוי החלום של שינה במעמקי הפחדים שלנו? בבקשה שימי-לב שוב למתרחש ברגע הזה, לפני שחלימת חלום החיים אפילו מתחילה.
איך זה "להזדקן"? האם יש בכלל אמת במושג של הזדקנות? כרגע, כשאני שואלת את השאלה הזו, עם עיניים ואוזניים פקוחות, ציפור עם ציצית נוחתת על עמוד הטלפון, וממריאה שוב, לפני שאוכל לחשוב על שמה. שמים כחולים, ועננים שיופים בלתי ניתן לתיאור – בורוד ולבן ואפור – צפים לאט לאט. האם הם באמת עברו, או שהם פשוט כאן, עכשיו, יחד עם ענפי העצים המנופפים באור הערב? איפה לנור וסאלי וטוני ברגע הזה של אי ידיעה? רק להקשיב ולהסתכל, ברגע הזה, בלי לדעת?
הפסקה רגעית. סאלי שואלת אם אוכל לומר משהו על חיים בכאב כמעט מתמיד. החשיבה משתלטת לאט, לאט על הבמה: על איזה כאב היא מדברת? ואיך זה מרגיש? מי מרגיש את זה? איפה זה? הידיים יוצאות אל המעיל החם התלוי על גב כסא הגלגלים, מכיוון שרוח קרה נכנסת לאט למודעות, כמו גם לְברכיים, כפות רגליים ובהונות כואבות. האם התחושות הללו שונות מהציפורים המעופפות, העננים הצפים, הענפים המנופפים?
ומה עם לנור ובקשתה למכתב על הזדקנות? האם זו הסיבה שחשיבה מתנהלת, מכתיבה מכתב לסאלי בשולחן הסמוך? אני לא יודעת ואין צורך בתשובה. הדברים פשוט קורים בדיוק כפי שהם קורים.
אהבה וחיבוקים,
טוני
From the Fall 2008 issue of Inquiring Mind (Vol. 25, No. 1), 2008
https://www.inquiringmind.com/article/2501_4_bodhi/