אני מתיישב לכתוב "הרהורים על שורה", ובלי שהייתה לי כוונה כזאת המילה שורה מעלה בי כל מיני הרהורים; על המנון הלח"י ("משורה משחרר רק המוות"), על שורות ההולכים (ובדמיוני עולות תמונות של שואה), על שורות של קוקאין (יחד עם המילים: "מוּרַקַמי מַסְניף…??") אבל אני נזכר שאני בכלל רוצה לכתוב על שורה מאד מסויימת מאת הַרוּקי מוּרַקַמי, הסופר היפני המהולל שקשה לי להחליט אם אני אוהב את כתיבתו או לא, אבל מה שבטוח זה שהוא מטלטל אותי לא פעם, מכניס אותי לתוך תחושה של הזייה, וגורם לי לחשוב, להרהר.
אז מה שמורקמי כותב בסיפור קצר בשם "טוני טקטיאני" הולך ככה:
לפעמים הוא היה נכנס אל החדר ובוהה בלי לעשות דבר. הוא היה מתיישב על הרצפה ובוהה בקירות הריקים שעה ושעתיים. היה שם צל צלו של מת. אבל עם חלוף השנים הוא לא הצליח עוד להיזכר מה היה בחדר הזה בעבר. גם זיכרון הצבעים והריחות נעלם. אפילו הרגשות העזים שידע בעבר נסוגו אל מעבר לגבולות הזיכרון, כאילו נרתעו. הזיכרון שינה את צורתו לאט כמו ערפל הנרעד ברוח, ובכל פעם ששינה את צורתו הלך והפך דליל. הוא הפך להיות צל צלו של הצל. הדבר היחיד שאפשר היה לחוש היה היעדרו של מה שהיה קיים שם פעם.1
בקצרה, המהלך של הסיפור הזה מביא אותנו אל פרידתו של גיבור הסיפור טוני טקטיאני, שהוא מאייר יפני מאד מיומן וגם איש בודד, והוא גם בן לנגן טרומבון שגם הוא מאד מיומן וגם מאד בודד, מהאישה היחידה שאהב בחייו. היא נהרגת בתאונת דרכים לא רחוק מהבית, ולאחר שטוני מצליח (וזה לוקח לו כמה שנים) לשחרר את הדבר היחידי שנותר לו ממנה, חדר ארונות ענקי מלא בגדי מעצבים שאספה בכפייתיות, הוא יושב בחדר הארונות הריק, צִלה של אהובתו, תוך שהוא נוכח לדעת את חוסר המהימנות של הזיכרון, חוסר הממשות של רוחות הרפאים שמרחפות במרחבי התודעה והלב שלנו; לא משנה כמה שָמות הן מחוללות בנו, טבען הוא לִדְהוֹת, להתעמעם, להידלדל ולהיעלם – להפוך לצל של צל של צל.
"הדבר היחיד שאפשר היה לחוש" מסכם טקטיאני-מורקמי "הדבר היחיד שאפשר היה לחוש היה היעדרו של מה שהיה קיים שם פעם", והמילים האלה כמו מתכתבות עם מה שכותב סטיבן בצ'לור בבודהיזם ללא אמונות שעה שהוא מהרהר באימרתו של החכם הטיבטי טְסְוֹנְגְקְהָפָּה משנת 1397: "ריקוּת היא המסלול שהאדם הממורכז נע עליו". וכך כותב בצ'לור בפרק שעוסק ברֵיקוּת:
בטיבטית, המילה שהוא (טְסְוֹנְגְקְהָפָּה) משתמש בה עבור "מסלול" היא shul. מונח זה מוגדר כ"רושם": סימן שנשאר אחרי שְמה שיצר אותו חלף – טביעת כף רגל, לדוגמה. בהקשרים אחרים נעשה שימוש ב-shul כדי לתאר את הצלקות שנותרות בקרקע במקום שפעם עמד בו בית, הערוץ בסלע במקום שבו זרם הנהר בזמן שיטפון, השקע בעשב במקום שבו ישן בעל חיים בלילה שעבר. כל אלה הם shul: הרושם של דבר-מה שהיה כאן בעבר.2
כל כך מוכרת התחושה הזאת של החַׂיוּת העצומה, חַׂיוּת דוקרת וצורבת, של היעדרו של משהו או מישהו אהוב שאיננו עוד, ובו-בזמן החַיוּת הזאת של האֵינוּת כמו צופנת בתוכה את חוסר החיות, את ממשות התחושה של מה שאנחנו חסרים את היותו.
אלא שבחינה מדיטטיבית של הרגעים הקטנים שמרכיבים את מה שאנחנו קוראים לו החיים שלנו עשויה לגלות לנו שהתחושה הזאת אינה מתייחסת רק אל מה שטבעי לשפה ולחשיבה לדבר עליו\ה\הם במושגים של "מת", "הלך" או "עבר". בתוך כל רגע של חוויה, כל רגע של תחושה שבאה לידי ביטוי כ"אני רואה", "אני שומע", "אני מרגיש" וכיוצ"ב טמונה תפיסה, פרשנות, אריזה בתבנית מוכרת\הגיונית של מה שבעצם כבר התרחש (ולו לפני שבריר שניה…). כשאנחנו חושבים שאנחנו שמים לב למה שקורה עכשיו אנחנו בדר"כ נזכרים בעצם להבחין במה שהיה לפני רגע, או אם תרצו בפארפרזה על מורקמי: הדבר היחיד שאפשר לחוש הוא היעדרו של מה שהיה קיים כאן פעם או אולי הדבר היחיד שאנו חשים הוא היעדרו של מה שהיה קיים כאן לפנים.
העולם –כל מה שאנחנו חשים וחווים בפנים ובחוץ (העולם הפנימי והחיצוני), המציאות – כל מה שאנחנו מוצאים בחוץ ובפנים, הם בבחינת רשמים של מה שהיה כאן ואיננו עוד. ומה שהיה לא היה אלא כרושם (של מה שהיה לפניו ואיננו עוד…). מה שמת בעצם אף פעם לא נולד.
ומה קורה כשטוני טקטיאני רואה ומבין ש"הדבר היחיד שאפשר לחוש… הוא היעדרו של מה שהיה קיים שם פעם"? למרבה האירוניה והמיסתורין הוא לא שוקע בדיכאון, כפי שהחשיבה הרגילה אולי נוטה לשער, הוא דווקא מְשַחְרֵר, פשוט משחרר. וזה לא שהשחרור הזה הינו ויתור תבוסתני, זה גם לא שהוא מלווה בזיקוקי די-נור וחיצרוצי טרומבון של תובנה דתית או ניו-אייג'ית, זוהי פשוט אמירת כן עמוק לחיים ולמוות השזורים יחדיו. החיים עם הטראגיות והפלא שהינם.
1 הרוקי מוּרַקַמי / "טוני טקטיאני" מתוך קובץ הסיפורים "ערבה עיוורת, עלמה נמה", 2006
מיפנית: עינת קופר, כתר-כנרת-זמורה-ביתן, 2009, עמ' 215
2 סטיבן בצ'לור, "בודהיזם ללא אמונות", 1998.
מאגלית: ערן הרפז וד"ר כרמל שלו, כנרת-זמורה-ביתן, 2015, עמ' 98-9
קישור ישיר
הרהורים על הרהור על האין שבלב היש.
תובנה יפה ואמיתית.