השמיים שבתוך אתי הילסום

אז למה "מטאטאים" את אתי הילסום מעבודת הזיכרון, הכל-כך מקודשת בישראל, של השואה? ובעיקר נוכח העובדה שאתי היא לא מכחישת שואה, נהפוך הוא- יומניה מגוללים את העובדות הנוראות של אותם ימים. אבל מה- הדרך שהיא רואה את הדברים, ובעיקר התובנות המפעימות שלה, לא עולות בקנה אחד עם הנרטיב ששולט בשיח הלאומי במדינה שלנו:
לזכור ולא לשכוח – לזכור ולא לסלוח
להשתמש בזכרון כדי לפחד עוד, להסתגר עוד.
במכתביה האחרונים, כותבת אתי: "כל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה יעשה אות מדבר עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי. ואני מאמינה, אולי בתמימות, אבל בעקשנות, שכדור הארץ הזה יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, ולו רק במקצת, רק בזכות האהבה"
ועוד : "יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל. ואם נישאר בחיים, ונישאר שלמים בגוף ובנפש, בעיקר בנפש, בלי מרירות, בלי שנאה, תהיה לנו הזכות לומר את דברנו אחרי המלחמה".
אתי לא נשארה בחיים, אבל המסר שלה, האהבה שלה, נשארו גם נשארו. אם ניתן לה לפעום – כל אחת בליבה, כל אחד בליבו – ניצולי השואה הקשישים לא יהיו עוד "רעיונות על דגל" כי אם בני אדם ממשיים שראוי לדאוג להם בשלב זה של חייהם. וכך גם פלשתינאים זבי חותם, אריתראים שחומי עור או סתם נהגים ממהרים – ב נ י – א ד ם.