מה המטרה של המדיטציה? מה ייצא לנו מזה? למה בכלל אנחנו עושים את זה? כל השאלות האלה הן שאלות טובות וראויות, ואפשר גם לתת עליהן תשובות טובות, אבל יכול להיות, יכול להיות שיהיה מועיל ומשמעותי יותר, בעיקר בשלבים הראשונים, לנסות גישה אחרת דווקא?
"מה למשל?" אתם אולי שואלים. אולי למשל להשהות את הצורך שלנו לתת תשובה לכל שאלה שעולה בדעתנו, להניח את השאלה בצד, ולהתמסר. להתמסר רק לְרגע. ת'כלס, מה זה כמה שבועות בתוך חיים שלמים? – להתמסר רק לרגע לבדיקה אמיתית, בלי הלחץ של ציפיות ומטרות, של מה קורה כשאני עושה מדיטציה. מה אתם אומרים על אפשרות כזאת…?
באיזשהו מקום אנחנו יודעים מדוע אנחנו כאן, מה הביא ומביא אותנו לכאן; לכל אחד ואחת מאיתנו סיפור ייחודי משלו, כל אחד בוחר במילים מעט שונות כדי לתאר זאת, אבל לא נסתכן יותר מדיי אם נאמר שאנו חשים כי משהו באיך שהחיים שלנו מתנהלים אינו מספק, שתחושות של חוסר משמעות וחוסר נחת מלווים, בעוצמות משתנות, את חווית החיים שלנו.
"טוב", אתם אולי אומרים, "מאיפה אנחנו באים אנחנו יודעים, לכך שאנחנו מוצאים את החיים שלנו כלא ממש מספקים אנחנו מודעים, אבל לא באנו לפה בשביל לשמוע את זה. באנו לפה כדי…", וכאן, כל אחד עם השפה הטבעית שלו, עשוי למלא את המשך המשפט ("לפתח שלווה", "להירגע", "להשיג תובנות עמוקות", "לרכוש חכמה" או מה שתבחרו).
אז זהו, מה שאני מציע הוא שנעצור כאן. בדרך אנחנו נעמיק, נבדוק ונחקור מה בעצם קורה לנו, מדוע אין אנחנו שבעי-רצון, אבל קודם כל בואו נהיה בהירים ונתחיל לטפח גישה בריאה. גישה בריאה לתרגול, לדרך, לחיים. גישה, הדרך שבה אנחנו ניגשים לדברים, איננה משהו שאנחנו עושים אותו לפני שאנחנו מתחילים לתרגל. הגישה היא כבר התרגול, הגישה היא חלק מהדרך, החיים – הדרך בה אנו תופסים וחווים את החיים – מותנים בגישה שלנו אליהם. אי-אפשר להגזים בערך ובמשמעות של פיתוח וטיפוח של גישה בריאה.
1. אי-שאפתנות.
אחד המאפיינים של גישה בריאה לתרגול מדיטציה היא אי-שאפתנות. אנחנו שמים בצד את השאיפות, המטרות והציפיות שיש לנו מן התרגול, ועושים את זה פשוט כדי לעשות את זה.
לא תשמעו ממני הרבה מילים טובות על תאגידי מסחר גדולים בכלל, ובמיוחד לא על "נייק" (NIKE). להיפך, הם ראויים להרבה חיצי ביקורת בנוגע להתנהלות קלוקלת מבחינת ערכית ו"תרומתם" השלילית להרבה מאד בני-אדם יחידים, חברות ולסביבה. אבל לא כאן המקום לכך. כאן אני דווקא רוצה לציין משהו שנייק עשתה, ואולי אפשר לראותו כתרומה לאנושות (או לפחות לקהילת המתרגלים…). אני מדבר על הסלוגן של נייק: "JUST DO IT". זהו בדיוק התבלין המועיל לגישה, לעשות פשוט כדי לעשות. לתרגל מבלי להעמיס על התרגול את הציפיות שלנו, את התקווה שלנו "להשתפר", להיות "טובים יותר", את המטרות שאנחנו מדמיינים שאנחנו אמורים להשיג, לשאוף אליהן. אי-שאפתנות. JUST DO IT.
2. סבלנות.
כל פעם שאנחנו נוסעים, המשפחה, לבקר את סבתא, כמה רגעים אחרי שנכנסנו לאוטו, הסתדרנו במושבים, חגרנו חגורות, התנענו את המנוע, אולי אפילו הספקנו להגיע ליציאה מהכפר שלנו, נשמע מהמושב האחורי קולו של אחד הילדים: "נו… מתי כבר נגיע..??"
זה לא רק שאנחנו רוצים לדעת מה יש בקצה השני של הדרך, מה מחכה לנו ולאן עלינו לשאוף בתרגול, אנחנו גם רוצים לדעת מתי כבר נהיה שם (במקום אליו אנחנו מדמיינים שנגיע…). "הנה", אנחנו אומרים לעצמנו, "אנחנו לא מציבים מטרות. הנה, אנחנו לא שואפים להשיג שום-דבר. אבל… אבל… מתי משהו כן יקרה כבר..?? מתי אהיה יותר XXXX..?? או לפחות- מתי כבר תיגמר הישיבה הזאת..??".
וזהו, לתרגול, כמו לחיים בעצם, יש קצב משלו. קצב שאינו מתנגן על-פי תכתיבי הרצון שלנו, גם לא לפי מה שנראה לנו נכון. זה משהו שכולנו יודעים אותו, שוב ושוב לומדים אותו על בשרנו, ולאו דווקא נעימים השיעורים האלה, ועדיין- זה קשה. Fair Enough, אף-אחד לא אומר שזה קל. בכלל, אם זה היה קל, היינו כבר הולכים על אחד מפתרונות הפלא, שלבטח ניסינו כל-כך הרבה פעמים, קונים איזה משהו חדש, בולעים תרופה חדשנית או עתיקה, נפטרים מזה, מכניסים לחיינו את ההוא… נכון, זה לא קל. אז מה?
וכן, סבלנות היא תבלין חשוב לתמהיל הגישה. אנחנו רק מבקשים לצאת לתחילתו של מסע, וכל מסע, גם המסע הארוך ביותר, מחייב קודם כל לצאת לדרך, לעשות את הצעד הראשון. ואז להתמיד. צעד, צעד – כל רגע אני שם-לב רק לצעד הזה – וצועד אותו. נשימה, נשימה…
יש המשווים את התרגול לתרגול בחדר כושר. אנחנו בונים את שריר המיינדפולנס (Mindfulness). אם נמדוד כל יום, אחרי שאנחנו חוזרים מהג'ים (חדר הכושר) את קוטר היקף השריר שלנו, סביר להניח שאחרי כמה ימים (בהם, מן הסתם, לא נראה הבדל) נפרוש מן הפעילות הזאת. כדי לפתח שרירים צריך זמן, צריך להתמיד. אותו הדבר גם עם שריר המיינדפולנס. סבלנות. צעד, צעד.
3. פשטות.
אמנות המדיטציה היא אמנות מאד, מאד פשוטה. הרבה יותר פשוטה ממה שאנחנו יכולים להעלות על הדעת, וזהו בעצם העניין – הדעת שלנו נכנסת לפעולה ופשוט מסרבת לקבל כי לא מדובר כאן בטכנולוגיות מורכבות ואין צורך להתחכם או בעצם לעשות שום-דבר כדי לפגוש את החיים. כפי שאתם כבר אולי יודעים, הנחיות המדיטציה הן פשוטות, "להיות נוכח", "לדעת מה קורה עכשיו","לשים-לב לנשימה", וכיוצב'. אתם גם אולי כבר יודעים שלמרות שהן פשוטות הן בכלל לא קלות ליישום הנחיות המדיטציה. וזהו, שלמרות הקשיים שאולי עולים, אין צורך להאמין לתחושת התסכול, אין צורך לקנות את המחשבה "זה לא מצליח לי", שכן, כשאנחנו מאמינים וקונים תחושות ומחשבות כאלה, אנחנו נותנים להם כוח, מטולטלים על-ידם, ומוצאים את עצמנו מנסים לתקן את התרגול, לשפר את הטכנולוגיה, לתפוס משהו שאנחנו מאמינים שאנחנו לא מבינים…
וזהו, שממש אין צורך כזה … –פשוט לנוח בפשטות…
4. סקרנות.
תרימו את מבטכם לרגע מן המסך והמילים הכתובות האלה, והביטו בסביבתכם המאוד מיידית, מה אתם רואים? במה אתם מבחינים?
סביר להניח שהתרגיל הזה והשאלות האלה מעלים במחשבותיכם מילים נוספות: "מה אני רואה?", "מסך של מחשב", "מקלדת", "שולחן כתיבה", "עט" או מה שזה לא יהיה. יכול גם מאד להיות שבסופו של נהר המילים הזה שעולה בכם, מילים שמסמלות עצמים, עולה גם איזושהי שאלה בנוסח "כן… יופי… ראיתי את כל הדברים האלה בחדר – מה עכשיו…?". אז עכשיו, אני רוצה להזמין אתכם, לנסות לדמיין תינוק או ילד צעיר פוגש את אחד הדברים האלה. בפעם הראשונה בחיים פוגש אותם. לא תעלה בו מילה שמייצגת "עט" למשל – לדַבֶּר הוא עוד לא יודע, ובכלל את הדבר המסויים הזה הוא לא פגש מעולם. במקום שבתודעתו תעלה המילה "עט" יחד עם תחושה של משהו מוכר וידוע הוא יפגוש ויחקור את הדבר הזה עם כל חושיו (יתבונן מכל הכיוונים, יכניס לפה- יטעם, ינשך, ירגיש באצבעותיו את המרקם והטמפ', אולי ינקוש כדי לראות איזה צליל עולה וכיוצ"ב).
הסקרנות הזאת, "תודעה של מתחיל" (Beginner's Mind), היא איכות שכמו נשכחת מאיתנו במהלך התבגרותנו, ואנו מבקשים לעורר אותה שוב אל המדיטציה ובעזרת המדיטציה אל החיים. הראש יכול לספר לנו סיפורי אלף לילה ולילה אודות הנשימה אצל יונקים, הנשימה אצל בני אדם, ההיסטוריה הנשימתית שלי וכו', ובו-בזמן, ברגע הזה ממש, מתרחשת נשימה אחת, חד-פעמית, פיסת חיים מליאת חיים שנמצאת מרחק נגיעה מתשומת-ליבי. הגישה הסקרנית היא כמו ההזמנה לתשומת-הלב המליאה לפגוש את החיים.
5. אמון וקבלה
וזה מביא אותנו לתבלין הבא של תמהיל הגישה – אמון. בראש ובראשונה אמון בעצמנו ובמה שקורה לנו. תחושת הביטחון, שהחוויה כמו שהיא נפרשת עבורי ברגע זה (כשאני "לא ממוקד באובייקט המדיטציה" או "לא מרגיש את הנשימה", או כשאני חווה "הרבה מחשבות", "כאב", או מה שזה לא יהיה) אינה מתרחשת כך בגלל שמשהו לא בסדר איתי (אני צעיר מדי… מבוגרת מדי… יש לי בעיות קשב וריכוז… אני חסר חמלה… אני לא גמישה… וכו'), אלא היא מתרחשת כך פשוט משום שכך היא מתרחשת עכשיו. ואני נותן אמון ביכולת שלי לחוות את מה שאני חווה איך שאני חווה.
אין שום צורך להתרחק מהחוויה שלי. נהפוך הוא… אין שום צורך להתרחק מהחוויה, ולא משנה לצורך כך מהי החוויה או מה אני חושב עליה. אמון במובן זה הוא לוותר על התחושה העקשנית שמנדנדת ואומרת שמשהו לא בסדר איתי, שאני בטח לא מצליח או בטח לא מבין למה מתכוונים. לוותר על התחושה הזאת זה לזהות את הקולות האלה, ופשוט לא להקשיב להם – לתת אמון. לתת אמון שאני חווה את מה שאני חווה איך שאני חווה.
אני נותן אמון ומקבל את מה (שכבר ממילא) קורה. קבלה כאן, אין משמעה לקבל שהדברים הם "טובים", ולהימנע מלפעול כדי לשנות, אלא קודם כל לקבל שעכשיו זה כך.
- אי-שיפוטיות, השעיית השיפוטיות
עם כל הכוונות הטובות שלנו להיות לא שיפוטיים החיים שוב ושוב מגלים לנו שזה לא עובד, זה לא פשוט עניין של רצון או החלטה. אנחנו חיים בעידן שבאוויר כמו מרחפת התובנה ששיפוטיות לא עושה טוב – לא לנו, לא לסובבים אותנו – השכם והערב אנחנו שומעים את הקולות שאומרים לנו (בדרך-כלל גם בתוספת אצבע מאשימה): "אתה שיפוטי", "את שיפוטית". וכל-כך הרבה פעמים אנחנו יודעים שיש אמת בקולות הללו, וכל-כך הרבה פעמים זה עוזר לנו בעיקר לשפוט את עצמנו עוד קצת… הפעם, לשפוט את עצמנו על זה שאנחנו כל-כך שיפוטיים…
אז זהו, שגם אם יש מקום, בגישה אותה אנחנו מבקשים לטפח, לכוונה לפתח חכמה שאינה שבויה בנטייה לשפוט, אי-שיפוטיות בגישה זאת אין משמעה החלטה נחושה שמעתה והלאה לא אהיה עוד שיפוטי. זאת גם לא שאיפה נמרצת לטהר את עצמי מכל שריד של שיפוטיות. גישה של אי-שיפוטיות מכוונת קודם כל אל ערנות אל שיפוטיות כשעולה בי. היא מכוונת אל אקלים פנימי שאינו מוטה באופן אוטומטי אחר השיפוטיות, מנמק ו"מנפח" אותה במחשבות, ואולי גם מדבר ופועל ע"פ צוויה, אבל בו-בזמן זהו גם אינו אקלים שנאבק בשיפוטיות, מנהל איתה ויכוח לוהט ומנסה להיפטר ממנה. גישה של אי-שיפוטיות היא אקלים פנימי שיודע-מכיר בשיפוטיות ואינו מטולטל על ידה.
אז בואו נעצום עיניים…