שקדי מרק

אני מוזג מרק מהסיר אל תוך צנצנת זכוכית. הצנצנת כבר מלאה, ואני סוגר את המכסה. אני לוקח עוד צנצנת, קטנה יותר, בשביל לשים בה שקדי מרק. אני חושב על זה שיהיה לי בעבודה היום מרק עם שקדי מרק. המחשבה הזאת משמחת אותי, עושה לי חם בפנים. אני מרים את קופסת הפלסטיק עם שקדי המרק, וטראח… היא נופלת לי.

השקדים הצהובים מתפזרים על הרצפה. אני חושב, מישהו לא סגר את הפקק. בהתחלה, אני רוצה להשאיר את זה ככה, את כל שקדי-המרק מפוזרים על הרצפה. שיאספו את זה הם, שתטאטא את זה היא. אחר-כך אני חושב שזה לא מתאים (וגם זה בטח לא היא שלא סגרה את המכסה). אני הולך להביא את המטאטא. בדרך אני מנסה לגרש את כל המחשבות שאומרות מילים לא טובות על האנשים שחיים איתי בית, על מי שלא סגר כמו שצריך את המכסה של השקדי-מרק. זה לא מצליח לי, והמחשבות האלה ממשיכות לטייל לי בתוך הראש. המילים נשארות לא טובות, רק שכל פעם הן מחליפות את זה שהן מדברות עליו. אני מחליט להפסיק להיאבק, להפסיק לנסות לגרש אותן, את המחשבות. בעצם, אני אפילו לא יודע אם אני מחליט את זה, אבל זה קורה. לאיזשהו זמן, הן ממשיכות לטייל אצלי בראש, אבל איכשהו עכשיו הן לא נדבקות אלי. אחר-כך הן נעלמות.

המטאטא אצלי ביד, גם היעה. הצהוב של השקדי-מרק הרבה יותר צהוב עכשיו. אני רואה שיש גם אבק וחול על הרצפה. אני מתכופף לכיוון הערימה. פתאום, בתוך הערימה, אני רואה עקרב. עקרב שחור, קטן. אני לוקח כף, ומכניס את העקרב לתוך צנצנת. אחר-כך, אני סוגר את המכסה. בדרך לעבודה, אני עוצר את האוטו, ומשחרר את העקרב במטע זיתים. הוא הולך לדרכו. אני ממשיך ליסוע. אני חושב על המרק שאני עוד מעט אוכל, מרק עם שקדי-מרק. המחשבה הזאת משמחת אותי.