אני פותח את הברז בכיור באמבטיה. אני רואה שם עש. הוא נשאר מהלילה. אני רואה אותו אחרי שכבר פתחתי את המים. הוא עדיין חי. אני יודע את זה כי אני רואה שהוא מזיז את הכנפיים שלו. קצת, בעדינות, אבל מזיז. אני סוגר את הברז. אני חושב, מברשת השיניים תחכה. אני טובל את האצבע במים, ומקרב אותה אליו. זה נראה שהוא כמעט עוזר לעצמו לטפס. אחרי רגע, הוא נופל שוב למים, מפרפר. אני שב ומרים אותו. אני מסתכל עליו. הוא עדיין חי. בלי ספק הוא חי.
אני פותוח את החלון ומשחרר אותו לעציץ. אולי מדויק יותר לומר שאני משליך אותו לשם, מנער את האצבע אליה הוא דבוק. בחוץ, אני שומע את דסי, אשתי, משחררת את הכלבה. היא הייתה קשורה כל הלילה. היא נבחה, וזה הפריע לי לישון, אז קשרתי אותה. עוברת לי מחשבה על שלא הספקתי להכין סנדוויצ'ים, ושהילדים הולכים לאחר היום להסעה. אני חושב: הילדים הולכים לאחר להסעה בגלל שניסיתי להציל עש לילה.
בסוף, הם לא איחרו.
קישור ישיר
כ"כ מדוייק. אצלי פנימה עולה העניין של "ללכת עם הלב,עם התחושה הפנימית".
תודה ערן,מורה לדרך,
גבי
קישור ישיר
בוקר טוב
אני מתעוררת ובוהה בחלון,
יום סתווי, אפרפרות מוקדמת,
בוקר חופשי עתיר אפשרויות.
אני תוהה למה מוליד אותי הלילה הזה שישנתי בו עמוק כל כך
אני בודקת מייל במיטה, מוצאת את הסיפור שלך, את הבלוג שלך, העשיר והמגוון, אני נמלאת הכרת תודה על השפע הזה, על הנדיבות, על הבודהיזם הטוב והמיטיב,
עוד במיטה,
היום יותר כחלחל
ואני קמה עם חיוך,
קישור ישיר
תודה רבה, ערן היקר.
ותודה לכל נהגי ה"שאטלים" המצילים נמלים, עשים, עכבישים, מקקים, גמלי שלמה ושאר חברים לדרך…
ענבל